Vayedaber

Ktouboth

Daf 60a

משנה: מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי אַרְבַּע נָשִׁים וָמֵת הָרִאשׁוֹנָה קוֹדֶמֶת לַשְּׁנִייָה וּשְׁנִייָה לַשְּׁלִישִׁית וּשְׁלִישִׁית לָרְבִיעִית. הָרִאשׁוֹנָה נִשְׁבַּעַת לַשְּׁנִייָה וּשְׁנִייָה לַשְּׁלִישִׁית וּשְׁלִישִׁית לָרְבִיעִית וְהָרְבִיעִית נִפְרַעַת שֶׁלֹּא בִשְׁבוּעָה. אָמַר בַּן נַנָּס וְכִי מִפְּנֵי שֶׁהִיא אַחֲרוֹנָה נִשְׂכֶּרֶת אַף הִיא לֹא תִפָּרַע אֶלָּא בִשְׁבוּעָה. הָיוּ כוּלָּן יוֹצְאוֹת בְּיוֹם אֶחָד כָל הַקּוֹדֶמֶת לַחֲבֵירָתָהּ אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת זָֽכְתָה. וְכָךְ הָיוּ כוֹתְבִין בִּירוּשָׁלֵם שָׁעוֹת. הָיוּ כוּלָּן יוֹצְאוֹת בְּשָׁעָה אַחַת וְאֵין שָׁם אֶלָּא מְנָה חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה.

Traduction

Si un homme qui avait 4 femmes meurt, et elles réclament toutes le douaire, la 1re en date passe avant la 2e, celle-ci avant la 3e, et celle-ci avant la 4e. Quand la 1re veut se faire payer, la 2e peut lui imposer le serment qu’elle n’a rien reçu du défunt (490)Selon Rashi, elle peut être intéressée au paiement de la 1re, qui peut-être ne laisserait plus assez d'immeubles pour la 2e. La 3e peut, par le même motif, imposer le serment à la 2e, et la 4e à la 3e; tandis que la 4e se ferait payer sans serment. Ben-Nanos dit: la 4e ne doit pas avoir de privilège pour être la dernière, et prêtera serment comme les autres. Si les 4 contrats sont tous datés du même jour, mais varient par l’heure de la journée, l’acte qui est seulement d’une heure antérieur à l’autre vient avant l’autre. Or, tel était l’usage à Jérusalem d’inscrire même l’heure dans ces actes. Si tous les 4 ont exactement la même heure, et le défunt a laissé seulement 100 zouz, les femmes se les partagent à parts égales.

Pnei Moshe non traduit

מתני' הראשונ' קודמ' לשנייה. אותה שזמן כתובתה מוקדם קודמת לשנייה שזמנה מאוחר וכן כלם:

הראשונה נשבעת לשנייה. אם שניה טוענת השבעי לי שלא גבית משל בעלי כלום דשמא לא ישאר לי ממה שאגבה כתובתי ואף שלישית תאמר כן לשנית ורביעית לשלישית אבל רביעית נפרעת שלא בשבועה וכגון שאין שם יורש אחר או ב''ח שישביענה:

אמר בן ננס כו'. בבבלי מפרש פלוגתייהו לחד אוקמתא כגון שנמצאת שדה אחת מאלו השדות שגבו שלש נשים הראשונות שאינה שלו שנודע שגזלה וסוף שיבאו הבעלים ויטלוה וכשבאה הרביעית לגבות כתובתה מן שדה הרביעית באה זאת ואומרת לה למחר יבא הנגזל ויטול שדהו מידי רצוני שתשבעי לי שלא גבית כתובתיך בחיי הבעל ובהא פליגי דת''ק סבר ב''ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה הילכך למה תשבע הרביעית ואם יבא הנגזל ויטרוף מזו תחזור היא על הרביעית ותטול ממנה מה שגבתה ובן ננס סבר בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה ואם תחזיק זאת שוב לא תוכל זו לחזור עליה ולכך תשבע לה שלא גבתה מנכסי בעלה כלום והלכה כתנא קמא בהא דבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה אבל בדינא דמתני' הלכה כבן ננס דאף האחרונה אינה נפרעת אלא בשבועה:

היו כולם יוצאות ביום אחד. כלומר יוצאות לפנינו ומלמדות שכלם נכתבו ביום אחד:

שעה אחת. בכתובתה:

זכתה. אם השעות מפורשות בתוכן כגון באחת כתוב ביום פלוני בשעה ג' ובשנייה בשעה ד' וכן כולן:

וְכֵן שְׁלֹשָׁה שֶׁהִיטִּילוּ לַכִּיס פָּחֲתוּ אוֹ הוֹתִירוּ כָּךְ הֵן חוֹלְקִין. אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר. הָדָא דְאַתְּ אָמַר בְּשֶׁהָֽיְתָה הַסֶּלַע חֲסֵירָה אוֹ יְתֵירָה. אֲבָל לְשָׂכָר וּלְהֶפְסֵד כּוּלְּהוֹן חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה. וְקַשְׁיָא. הָהֵן יְהַב מֵאָה דֵינָרִין וְהָהֵן יְהַב עֲשָׂרָה. וְאַתְּ אָמַר אָכֵן. חֲבֵרַייָא אָֽמְרִין. יָכוֹל הוּא מֵימַר לֵיהּ. עַל יְדֵי מִנַּיי סְלִקַת פְּרַגְמַטַּיָּא. עַד כְּדוֹן רְהַטַּת פְּרַגְמַטַּייָא זְעִירָא. הֲוָות פְּרַגְמַטַּיָּא רוֹבָה. אָמַר רִבִּי אָבִין בַּר חִייָה. יָכוֹל הוּא מֵימַר לֵיהּ. עַד דְּאַתְּ מַזְבִּין חַד זְמָן אֲנָא מַזְבִּין עֲשָׂרָה זְמָנִים. עַד כְּדוֹן בְּמָקוֹם קָרוֹב. בְּמָקוֹם רָחוֹק. אָמַר רִבִּי הִילָא. 60a יָכוֹל הוּא מֵימַר לֵיהּ. עַד דְּאַתְּ אֲזִיל וַאֲתִי חַד זְמָן אֲנָא אֲזִיל וַאֲתִי עֲשָׂרָה זְמָנִים. תַּמָּן תַּנִּינָן. חָזַר וְנָגַח שׁוֹר אֶחָד שָׁוֶה מָאתַיִם הָאַחֲרוֹן נוֹטֵל מְנָה וְשֶׁלְּפָנָיו חֲמִשִּׁים זוּז וּשְׁנַיִם הָרִאשׁוֹנִים דֵּינָר זָהָב. רִבִּי שְׁמוּאֵל בְּשֶׁם רִבִּי [זְעִירָא]. וְכֵן לְשָׂכָר. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. דְּרִבִּי זְעִירָא פְלִיגָא עַל דְּרִבִּי אֶלְעָזָר. רִבִּי מָנָא אָמַר קוֹמֵי רִבִּי יוּדָן. לֹא מוֹדֵי רִבִּי לָֽעְזָר שֶׁאִם הִתְנוּ בֵינֵיהֶן שֶׁזֶּה נוֹטֵל לְפִי כִיסוֹ וְזֶה נוֹטֵל לְפִי כִיסוֹ. שְׁוָורִים כְּמוּתָנִים הֵן. חָזַר וְאָמְרָהּ קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי. אָמַר לֵיהּ. בְּפֵירוּשׁ פְּלִיגִין. רִבִּי לָֽעְזָר אָמַר. סְתַמָּן חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה. רִבִּי זֵירָא אָמַר. סְתַמָּן זֶה נוֹטֵל לְפִי כִיסוֹ וְזֶה נוֹטֵל לְפִי כִיסוֹ.

Traduction

Il en est de même de 3 associés d’un commerce; chacun prendra sa part (proportionnelle) du profit ou de la perte''. C’est vrai, dit R. Eléazar, si le profit ou la perte se rapporte à l’argent même (qui était moindre ou supérieur avant l’échange); mais s’il y a eu profit ou perte par voie de commerce, la répartition se fera à parts égales entre tous (et non d’après les mises). Mais, fut-il objecté, ce partage serait-il juste si l’un a mis cent dinars et l’autre dix dans ce commerce? Il est possible de le justifier, dirent les compagnons, en disant que le faible appoint (de dix z.) a facilité l’achat en gros des marchandises pragmateia, d’où le bénéfice est venu. Ceci est juste pour une petite affaire; mais est-ce valable pour une grande affaire (où une petite somme n’importe guère)? Celui qui apporte peu, dit R. Abin b. Hiya, peut faire valoir son aptitude commerciale, et prétendre par contre être à même de vendre dix fois, pendant que son associé vendra une fois. Ce motif est valable si le commerce se fait dans le voisinage; mais que dire si les clients sont au loin? L’associé au faible apport, dit R. Ila, peut encore faire valoir qu’il fait dix fois plus de trajet que n‘en accomplit son associé plus riche. On a enseigné ailleurs (487)Baba Qama, 4, 1: ''Si un bœuf de même valeur, il revient cent zouz au maître de ce dernier, et au maître du 1er, 50 z. (488)Considérant les 2 propriétaires opposés comme associés et répartissant pertes et profits, soit pour l'animal meurtrier qu'il faut abattre, soit pour le bœuf frappé; si le bœuf a frappé (pour la 3e fois) un autre bœuf de 200 z., le maître du dernier aura cent z., et le précédent 50 z.; enfin, à chacun des 2 premiers (des 2 côtés), il revient un dinar d’or (= 25 z.)''. R. Samuel ajoute au nom de R. Zeira: il en est de même du profit provenant de l’animal meurtrier (le dernier aura la moitié, le précédent la 1/2 du reste, puis 1/4 à chacun des premiers). Sur quoi, R. Yossé observa que cet avis de R. Zeira est opposé à celui qu’a émis auparavant R. Eléazar (de répartir le profit à parts égales). -Non, répliqua R. Mena devant R. Judan (489)J, ibid ( 4b), car R. Eléazar admet d’adopter la condition préalable de répartir profits et pertes selon la mise de chacun; or, les bœufs doivent être dans le cas de ces conditions, et il en résultera un partage proportionnel. En effet, R. Mena renonça à son avis et l’exposa à nouveau devant R. Yossé, qui lui dit: il y a discussion explicite à ce sujet, savoir qu’en cas d’association simple (sans spécifier rien au sujet du partage futur), le partage final se fera à parts égales, selon R. Eléazar; mais, selon R. Zeira, les associés simples règlement à la fin leur compte d’après leur mise proportionnelle.

Pnei Moshe non traduit

הדא דאת אמר. שחולקין לפי המעות דוקא שהרויחו במעות עצמן כגון שהיתה הסלע חסירה או יתירה והרויחו בה דרך החילוף או הפסידו וטעמא דכל חד וחד מאי דיהיב שקיל:

אבל לשכר ולהפסד. כלומר שלקחו סחורה במעותיהן ונשאו ונתנו בהן וע''י כן פיחתו או הותירו כולן חולקין בשוה:

וקשיא עלה. דזה נתן מאה דינרים וזה עשרה ואת אמר אכין דחולקין ואמאי:

חברייא אמרין. דהיינו טעמא שיכול הוא לומר לו על ידי עשרה דינרים שלי שהשלמתי לסך עלתה הסחורה רבה שלקחנו ע''י זה יותר והשכר מצוי ואלמלא עשרה דינרים שלי לא היית יכול לקנותה:

עד כדון דהוות פרגמטיא זעירא הוות פרגמטיא רובה. מאי כלומר אם נשתתפו במעות הרבה ובלא מעותיו היה יכול לקנות סחורות הרבה מ''ט דקאמרת חולקין:

יכול הוא מימר ליה וכו'. בעל העשרה דינרים יכול הוא לומר בעוד שאתה מוכר פעם אחד יכול אני למכור עשרה פעמים שאני בקי בטיב משא ומתן יותר ממך:

עד כדון במקום קרוב. כשהן נושאין ונותנין ומשתכרין במקום קרוב:

במקום רחוק. שאינו יכול לומר כן אמאי שהרי זה יכול לישא וליתן ולהרויח במעותיו כמה פעמים עד שזה הוא חוזר:

יכול הוא מימר ליה. בעוד שאתה הולך וחוזר משם פעם א' יכול אני לילך ולחזור עשרה פעמים שאני מהיר יות' ממך:

תמן תנינן. ריש פ' שור שנגח ד' וה' זא''ז ישלם להאחרון כו' ר''ש אומר שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבילה יפה כלום זה נוטל מנה וזה נוטל מנה חזר ונגח שור אחר שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושלפניו זה נוטל נ' זוז וזה נוטל נ' זוז חזר ונגח שור אחר שוה מאתים האחרון נוטל מנה ושלפניו חמשים זוז ושנים הראשונים דינר זהב ומוקמינן התם דס''ל לר''ש כר''ע דאמר הבעלי' והניזק שותפי נינהו בשור המזיק ושניה' מתחייבים בנזקיו האחרונים ולפיכך משלמין כסדר הזה דבנגיחה שניה משלם הניזק הראשון החצי משלו ואינו נוטל אלא חמשים וכן בנגיחה השלישית משלם הניזק שלפניו החצי משלו ושנים הראשונים שהן הבעלי' וניזק הראשון משלמים כל א' רביעי' נזקו שהוא דינר זהב והאחרון לעולם נוטל מנה כפי חצי נזקו המגיע לו:

ר' שמואל בשם ר' זעירא גרסי' וכן הוא התם:

וכן לשכר. אם השביח שור המזיק יש לאחרון חצי השבח ולשלפניו החצי ממנו ולראשוני' רביע לכל אחד:

דר' זעירא פליגא על דרבי אלעזר. דאמר לעיל דבשכר והפסד חולקין השותפין בשוה ולא לפי המעות ור''ז קאמר דחולקין לפי המעות:

ר' מנא אמר קומי ר' יודן. שאני התם דמי לא מודה ר''א שאם התנו ביניהן מתחלה שיהא כל אחד נוטל לפי מעותיו יטלו כפי תנאן שכל תנאי שבממון קיים:

שוורים כמותנים הן. והתם בשוורים נמי כמי שהותנו מתחילה הוא דלא שייך לומר שיחלקו בשוה שהרי לא נשתתפו לדעת והוי כמו שלקח זה בשלו וזה בשלו שחולקין לפי המעות:

חזר. ר' מנא ואמרה להא קומי ר' יוסי:

אמר לי'. ר' יוסי:

בפירוש פליגין. אני שמעתי בפירוש דפליגי ר''א ור''ז בהאי דינא לר''א סתמן אם נשתתפו בסתם חולקין בשוה ולר''ז אפי' בסתם כל אחד נוטלן לפי מעותיו:

Ktouboth

Daf 60b

משנה: מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי שְׁתֵּי נָשִׁים וּמָכַר אֶת שָׂדֵהוּ וְכָֽתְבָה הָרִאשׁוֹנָה לַלּוֹקֵחַ דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עִמָּךְ הַשְּׁנִייָה מוֹצִיאָה מִן הַלּוֹקֵחַ וְהָרִאשׁוֹנָה מִן הַשְּׁנִיָּה וְהַלּוֹקֵחַ מִן הָרִאשׁוֹנָה וְחוֹזְרוֹת חָלִילָה עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ פְשָׁרָה בֵינֵיהֶן. וְכֵן בַעַל חוֹב וְכֵן אִשָּׁה בַעֲלַת חוֹב.

Traduction

Un individu qui a eu 2 femmes, a vendu sa terre (494)Cf ci-dessus, (9, 1); la 1re femme en date a assuré l’acheteur par écrit qu’elle ne réclamerait jamais le douaire par lui (puis les 2 femmes réclament pour leur douaire le terrain vendu); la 2e femme prendra alors le terrain des mains de l’acheteur, puis la 1re le prendra de la 2e, puis l’acheteur le reprendra de la 1re en vertu de l’écrit qu’elle lui a donné, puis la 2e le prendra de l’acheteur, et ainsi de suite (495)La possession définitive de ce terrain ne sera alors jamais assurée, jusqu’à ce que l’acheteur et les vendeuses fassent des conventions à l’amiable. Il en est de même s’il y a un créancier (et 2 acheteurs), ou une femme réclamant le douaire à son mari.

Pnei Moshe non traduit

מתני' וכתבה הראשונ' ללוקח. בבבלי מוקי לה כגון שקנו מידה דאי לאו הכי אינה יכולה לסלק נפש' בלשון הזה ופריך התם ותימא נחת רוח עשיתי לבעלי ומשני כיון שמכר הבעל שדה זו לאיש אחר קודם לזה ולא רצתה האשה לחתום לו ולזה חתמה דאם איתא דנחת רוח עושה לבעלה היתה חותמת לראשון:

פשרה. בצוע לא כולו לזה ולא כולו לזה ולשון פושרין הוא לא חמים ולא קרים:

וכן ב''ח. ושני לקוחות כגון ראובן נושה בשמעון מנה ולו שתי שדות ומכרן לשנים זו בחמשים וזו בחמשים וכתב ב''ח ללוקח שני דו''ד אין לי עמך ב''ח נוטל מיד הראשון שהרי אינו יכול לומר לו הנחתי לך מקום לגבות שחובו כנגד שניהם ולוקח ראשון מוציא מיד השני וב''ח חוזר ומוציא אף זו מן הראשון ולוקח שני מב''ח וחוזרין חלילה עד שיעשו פשרה:

וכן אשה בעלת חוב. שהיה לה כתובתה על בעלה ומכר ב' שדות לשנים ואין בשניהם אלא כדי כתובתה וכתבה לשני דו''ד אין לי עמך האשה מוציאה מיד לוקח הראשון והוא מן השני והשני מן האשה והאשה מן הראשון וחוזרים חלילה עד שיעשו פשרה:

הלכה: מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי אַרְבַּע נָשִׁים כול'. רִבִּי אֲבוּנָא בְשֵׁם רִבִּי שְׁמוּאֵל. כְּדִבְרֵי בֶּן נַנָּס לִשְׁטָר אֶחָד שֶׁיָּצָא עַל (הָאִשָּׁה) לְקוּחוֹת כּוּלְּהֹן חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה. אָמַר רִבִּי עֲקִיבָה קוֹמֵי רִבִּי מָנָא. לֵית הָדָא פְלִיגָא עַל רִבִּי שְׁמוּאֵל. דִּשְׁמוּאֵל אָמַר שׁוּחָדָא דְדַייָנֵי. לִשְׁנֵי שְׁטָרוֹת שֶׁיָּֽצְאוּ עַל שָׂדֶה אַחַת. לְאֵי זֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה לְהַחֲלִיט מַחֲלִיטִין. וָכָא הוּא אָמַר אָכֵין. אָמַר לֵיהּ. לֹא בִשְׁתֵּי שְׁטָרוֹת דִּילְמָא בִשְׁטָר אֶחָד. וָכָא בִשְׁטָר אֶחָד אֲנָן קַייָמִין. 60b וְלָא שְׁמִיעַ דָּמַר רִבִּי אָבִין בְשֵׁם שְׁמוּאֵל. לֹא שַׁנְייָא. בֵּין שְׁנֵי שְׁטָרוֹת שֶׁיָּֽצְאוּ עַל שְׁנֵי שָׂדוֹת וּבֵין שְׁנֵי שְׁטָרוֹת שֶׁיָּצֶאוּ עַל שָׂדֶה אֶחָד. אֵי זֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצוּ בֵּית דִּין לְהַחֲלִיט מַחֲלִיטִין. הִנְהִיג רִבִּי בְּאַרְנוֹנָא וּבַגּוּלְגּוֹלֶת וּבַאֲנָפוֹרוֹת כְּהָדָא דְבֶן נַנָּס.

Traduction

R. Abouna dit au nom de Samuel: d’après l’avis de Ben-Nanos (que même la dernière devra prêter serment pour être payée) (491)De crainte qu'un créancier, arrivant le 1er et enlevant les biens à la précédente, il n'y ait plus de recours possible contre la dernière, un contrat de dette présenté en opposition à 3 acquéreurs (492)Si en cas de vente des champs à 3 personnes un créancier muni d'hypothèque veut s'y opposer, les acquéreurs ne peuvent pas arguer d'antériorité provoquera le partage à parts égales entre tous. Mais, dit R. aqiba devant R. Mena, n’est-ce pas contraire à l’avis de R. Samuel, qui a dit plus haut (§ 4), de la préférence qu’accordent les juges entre 2 contrats émis pour un champ: ''le tribunal a la faculté de l’attribuer à qui il voudra'', tandis qu’ici il prescrit le partage? -Non, répond R. Mena, ce n’est pas de 2 réclamations fondées sur un seul immeuble qu’il parle, mais peut-être d’une réclamation pour dette se rapportant à 2 immeubles (auquel cas il n’y a pas d’attribution douteuse); or, il s’agit ici de ce dernier cas, d’un contrat opposé à 2 biens. Mais n’a-t-il pas entendu l’avis émis par R. Aboun au nom de Samuel, qu’il n’y a pas de différence entre l’opposition de 2 contrats opposés à 2 terrains, et celle de 2 contrats opposés à un seul terrain, et qu’en tous cas le tribunal peut accorder la préférence à ce qu’il veut? C’est donc que Samuel professe un autre avis. – Rabbi a introduit l’usage d’adopter pour les contributions de guerre, eranon, pour les capitations et pour la renonciation (forcée) de biens, anafora, la règle de Ben-Nanos, que tous les acquéreurs partagent à parts égales (sans ordre de priorité).

Pnei Moshe non traduit

גמ' כדברי בן ננס כו'. גירסת הספר ע''כ מוטעית היא וא''א להעמידה וכבר כתב הרמב''ן ז''ל בחידושיו ובספר המלחמות וז''ל ובירושלמי לא עבר עליו הקולמוס של מגיהי ספרים. ונראה דה''ג לשטר אחד שיצא על שלשה לקוחות כולהן חולקין בשוה וה''פ לדברי בן ננס דקאמר דאף האחרונה אינה נפרעת אלא בשבועה וקסבר האי ש''ס דטעמיה דבן ננס משום שמא יבא ב''ח מוקדם ויטרוף מזו שלפניה ושוב לא תוכל לחזור על האחרונה דס''ל ב''ח מאוחר מה שגבה גבה כדפרישית במתני' ומדאמרינן דב''ח מוקדם טורף מזו שלפניה ולא תוכל לומר לו הנחתי לך מקום לגבות ממנו מזו שלאחריה ש''מ דס''ל לבן ננס בשטר א' שיצא על שלשה לקוחות כגון שמכר שדותיו לשלשה בני אדם ובא ב''ח שיש לו שיעבוד על שדותיו של המוכר לטרוף אין כל א' יכול לדחות אותו ולומר אני מוקדם והנחתי לך מקום לגבות וכגון שלא נתפרש בשטרו איזו שדה אלא כתב לו שיעבוד סתם על אחת ושתים משדותיו והילכך יכול לטרוף מאיזה מהן שירצה א''נ שעשה לו אפותוקי על שדה של המוקדם והיינו דקאמר כולן חולקין בשוה כלומר שלאחר שטרף מהמוקדם חוזר הלוקח הראשון על שלאחריו וזה על שלאחריו עד שנמצאו כולן חולקין בשוה ומשלמין ביניהן להב''ח וזה דומה ממש לדין משנתינו לבן ננס והילכך האחרונה אינה נפרעת אלא בשבועה מטעמא דאמרן:

אמר ר' עקיבא. אמורא הוא ודוגמתו מצינו הרבה בהאי ש''ס:

לית הדא פליגא על ר' שמואל דאמר לעיל בשני שטרות על שדה אחת שכתב ומסר לראובן וחזר וכתב לשמעון ואין ידוע איזה מהן קודם דאמרינן שודא דדייני לאיזה מהן וכו' וקס''ד דה''ד לשטר א' היוצא על ב' שדות כגוונא דאמרן ששיעבד לראובן אחת משתי שדותיו ואין ידוע איזו דאמרינן שודא דדייני איזו שירצה ב''ד מחליטין לו והילכך מתמה והכא אומר הכין דחולקין ביניהם ואם הדא פליגא על שמואל:

א''ל לא בשני שטרות. כלומר וכי לא קאמר שמואל דיניה בשני שטרות על שדה אחת דילמא בשטר אחד על ב' שדות קאמר בתמיה דשאני ב' שטרות דהתם איכא למיקם עלה דמילתא ואמרינן למי שחשוב עליו ביותר קדם ומסרה לו אפי' אם נכתבו ביום אחד אבל בשער אחד על ב' שדות ליכא למיקם עלה דמילתא ולא אמר שמואל בכי הא שודא דדייני:

ולא שמיע. וחזר ומתמה ולא שמיע לך הא דאמר ר' אבון לעיל הלכה ד' דלא שני ליה לשמואל בין שטר אחד שיצא על שני שדות וכו' וע''כ פליגא הדא אדשמואל:

הנהיג ר' בארנונא. מס המלך ובכסף גולגולת ובאנפרות אנס עכו''ם שלוקח בלא נתינת דמים כעין דאמרינן בהנזקין דף נ''ח הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו משום סיקריקון כלומר אין בו דין סיקריקון דתנן התם הלוקח מן הסיקריקון נותן לבעלים רביע ומחזיק הקרקע בידו אבל אלו שלקחו מהכא מחמת חוב המס ואנפרות אין בהן דין זה אלא מחזירין להבעלים בחנם דהבעלים לא גמרי ומקני להו ואין מכירתן מכירה כלל והיינו דקאמר הנהיג רבי באלו כהדא דבן ננס כלומר שאם לאחר שלקח זה מהאנפרות חזר ומכר שדותיו לב' או ג' בני אדם חוזרין הבעלים וטורפין מכל אחד שירצו כבן ננס דלעיל:

כְּהָדָא. קְרֵיבִין דְּרִבִּי יוֹסֵי זְבָנִין חַקְלְוָון מִן אִילֵּין דְּבַר תַּפְקָן. אָֽזְלוֹן אִינּוּן דְּבַר תַּפְקָן וְנָֽסְבִין לְהוֹן נָשִׁין. אַעֲלוֹן לְהוֹן שְׁקִיעִין. אֲתוֹן בָּעֵיי מִתְגָּרַייָא בִקְרִיבֵי דְּרִבִּי יוֹסֵי. אֲמַר לוֹן רִבִּי מָנָא. אֲנָא יְדַע כַּד זְבַנְתּוֹן אִילֵּין חַקְלְוָותָא לֹא הֲוווֹן אִילֵּין שְׁקִיעַיָּא קֳדָמֵיכוֹן.

Traduction

Ainsi, des parents de R. Yossé achetèrent des champs aux gens de la famille de Bar-Tafqan; puis ceux-ci allèrent épouser des femmes, à qui ils donnèrent des contrats leur attribuant ces biens (493)Mode détourné de faire supposer une destination antérieure des biens, et ils voulurent chercher chicane de cette façon aux parents de R. Yossé. Mais R. Mena leur dit: Je sais qu’au moment de la vente de ces champs, le contrat de nouvelle attribution n’avait pas encore été rédigé (et l’achat, étant antérieur, reste valable).

Pnei Moshe non traduit

כהדא. לאו אהא דלעיל קאי אלא אמתני' דקאמר כל הקודמת לחבירתה זכתה ומייתי עלה עובדא בכה''ג:

קריבין דרבי יוסי. לקחו שדות מן אילין דבר תפקן שם משפחה אחת והלכו אלו ונשאו להם נשים והכניסו להם שקיעין הן שטרי החלטות להיות שקועין בידן. הערוך. כלומר שעשו ערמה לכתוב שטר שיעבוד מקודם לנשיהן על אותן שדות ובאו ורצו להתגרות עם קרוביו דרבי יוסי להוציא מידן ולומר שיעבודן של נשיהן קדמו:

א''ל רבי מנא. יודע אני בודאי כשמכרתם אלו השדות עדיין לא היתה שום שיעבוד עליהן ומקחן של קרוביו דרבי יוסי קדמו וקיים:

Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source